אתגרי ההמסרה בעוטף #3: השלביות של ההנצחה

מהי בעצם הנצחה, וכיצד היא קשורה להמסרה?

על פי האקדמיה ללשון העברית, הנצחה היא פעולה של מַתן קיוּם נִצחי, שימור זכרו של אדם שמת או השארת המצב כפי שהוא. הנצחה תמיד תהיה מבוססת על זיכרון, של אדם או של אירוע.

הנצחה היא בעצם תהליך. תהליך בו נפרדים מאדם יקר, מעכלים אירוע אסון, מתחברים לטרגדיות, מזדהים ומכבדים. אינה דומה הנצחה הנעשית באופן מיידי וספונטאני על ידי קרובי משפחה או חברים, לבין הנצחה הנעשית כעבור שנים על ידי ארגון לאומי או ממלכתי.

כדי להבין את שלבי ההנצחה המתרחשים באתרי אסון, נתאר כאן את תהליך ההנצחה במקרה אסון מגדלי התאומים  שהתרחש ב-11 בספטמבר 2001 בניו-יורק. המקרה הזה דומה בעוצמתו לאירועי ה-7 באוקטובר מבחינת היקף הפגיעה באזרחים, וכן בהתרחשותו בתוך מרחב חיים. בשבועות ובחודשים הראשונים שלאחר האסון, תמונות של הנעדרים הודבקו על הגדרות והקירות, ואנשים נעצרו לצידם לחלוק כבוד. הן שינו את האופי האנונימי של מרחבים ציבוריים רבים בניו יורק. אנשים התאספו והקדישו תשומת לב, והתמונות הפכו לאנדרטה לזכר זרים שבתהליך זה הפכו למוכרים. אנשים הדליקו נרות בסמוך לתמונות ולפוסטרים, ושעוות הנרות שנמסה היתה לחלק מההנצחה. זוהי הנצחה ספונטאנית המתרחשת מיד לאחר האסון, ומבטאת את הכאב האישי, הגעגוע, והרצון למצוא נחמה מה"ביחד".

הנצחות ספונטניות מקושרות לזמן ולאתר ספציפיים. קשה מאוד להזיז אותן ממקומן המקורי, להציג או לארגן אותן, והשלם גדול מסך חלקיו. הן מייצגות באופן הטוב ביותר את הדמוקרטיה בפעולה - מענה ציבורי לצורך פרטי, מסרים אישיים שנועדו לחלוק אך לא בהכרח להישמע על ידי גופים ציבוריים או פוליטיים.

יחד עם זאת, הנצחות ספונטניות נוצרות מתוך חוויה חולפת של ציבור או קהילה, המתמקדות באובדן אישי ולאומי. הן ברוב המקרים אינן ברות-קיימא, ומשום כך זמניות ונהיות נחלת העבר.

מעבר לכך ההנצחות הספונטניות במקרה אירועי ה-7 באוקטובר נמצאות במקום בו עדיין קיימות קהילות חיות. הן ממוקמות במרחב ציבורי פעיל המתפקד גם אחרי אירוע האסון. ככזה ובסביבה משתנה יש להנצחה השפעות נפשיות על הציבור, ועל ההנצחה השפעות על השימושים השונים של המרחב.

במקרה של אסון מגדלי התאומים, הצורך בהנצחה זמנית מעבר לספונטאנית היה ברור. כך חודשים ספורים לאחר האסון, החלו להופיע תערוכות של יצירות אומנות המתייחסות אליו, ונוצרה ההנצחה “Tribute in Light ” ובתרגום, "מחווה באור", בתחילת 2002. קרני אור חזקות המאירות את השמים כשני מגדלים במקום של מגדלי התאומים.  הנצחה זו תוכננה להיות מספר חודשים, אך היא נמשכת עד היום במנהטן ובפנטגון. הפרויקט היה אמור להיקרא במקור "מגדלי האור", אך משפחות הקורבנות חשו שהשם מדגיש את הבניינים שנהרסו במקום את האנשים שנהרגו, ולכן שונה שמו ל"מחווה באור".[1] 

מיזם ההנצחה הזמני "מגדלי האור" במנהטן

מקרה זה משקף את העובדה כי באירועים כאלו יש כמה וכמה מעורבים. ההנצחה וההמסרה לא נקבעים על ידי גורם ניטרלי או גורם חיצוני, אלא על ידי כמה גורמים מעורבים. זאת ועוד, גם השם של הפרויקט הוא בעל מסר בפני עצמו. לכן, ההמסרה צריכה להיות רגישה לכל המרכיבים השונים המאפשרים להציג תכנים ולחשוף אותם.

דוגמה למגוון גורמים ומרכיבים היא הפתרון הזמני הנוסף אותו סיפק מוזיאון ההיסטוריה של העיר ניו יורק. המוזיאון נתן מקום לזיכרון, להנצחה ציבורית, ולהכרה בקולות, בסיפורים ובנקודות המבט הרבות של אותו יום. המוזיאון עבד עם יועצי אבל בפיתוח התערוכה. הוא תוכנן כך שהמבקרים תמיד יוכלו לראות את הדרך החוצה, כך שתמיד יוכלו לבחור מה לראות. המוזיאון לא ניסה לספר סיפור מקיף אלא לדבר על היום, על הקורבנות, הניצולים והמחלצים ולא בסוגיות פוליטיות. המוזיאון עיצב את התערוכה כמקום לזיכרון, בטענה שכל אחד מאיתנו, כל מי שהגיע לאותו מוזיאון, היה חלק מהסיפור הזה של עדות להיסטוריה ושיש לכולנו זיכרונות שכדאי לחלוק. הוא סיפק למבקרים הזדמנויות לחלוק את הסיפורים הללו באמצעות השארת סיפור אישי. המבקרים נשאלו:  איך היית עד להיסטוריה ב-11 בספטמבר? איך חייך הושפעו מאותו היום? הם יכלו להגיב על ידי כתיבה או ציור על כרטיסים שסופקו על ידי המוזיאון או באמצעות הקלטה במקום ייעודי במרחב. זה היה מרחב פתוח ושקט להתבוננות והרהורים, מרחב מקודש לריפוי אזרחי.[2]

ההנצחה הקבועה נבנתה רק שנים לאחר מכן. האנדרטה הלאומית נחנכה בשנת 2011, 10 שנים לאחר האסון, והמוזיאון לפיגועי ה-11 בספטמבר (באנגלית, National September 11 Memorial and Museum) נחנך רק בשנת 2014, כלומר, 13 שנים לאחר האסון. האנדרטה כוללת לוחות זיכרון מברונזה עם שמות כל ההרוגים, וכן מיצג של בור עמוק עם מפלי מים. המוזיאון מציג תצוגה של הסיפור ההיסטורי הקולקטיבי, ובנפרד את סיפורם האישי של כל אחד מהנספים.

מה בין המסרה להנצחה?

הנצחה המיועדת לציבור מספרת סיפור אותו רצו המנציחים לספר לאנשים שיפקדו את המקום. הסיפור הזה הוא ההמסרה שבהנצחה.

הנצחה במרחב הציבורי תמיד תכיל מרכיבים של המסרה: היא מכוונת לקהלים שונים בהיותה נמצאת במרחב הציבורי, מבוססת על אמצעים מגוונים (שלט, אנדרטה, ספסל, מרכז מבקרים) המחייבים תחזוקה, ומיועדת להשפיע על ההווה ועל העתיד.

בבסיס ההמסרה שבהנצחה נמצא הסיפור, הנע בין האישי לבין הקולקטיבי, בין סיפורו של האדם (החייל, הנרצח, הגיבור) לבין סיפורם של קהילה, יישוב, עם ומדינה. הנצחה מבוססת על זיכרון, והזיכרון הוא סובייקטיבי. הוא איננו אחיד, אלא נתפס באופן שונה ,ואף סותר לעיתים, אצל יחידים ואצל קבוצות שונות. לכן, במלאכת ההמסרה שבהנצחה טמונה רגישות רבה. ככל שהדבר ניתן, יש לאפשר מגוון קולות כדי לייצג טוב יותר זיכרון קולקטיבי, המורכב מאלפי זיכרונות סובייקטיביים.

נזכור שהזיכרון הוא חומר הגלם של ההמסרה לצורך החיבור להווה ולעתיד. ההמסרה שבהנצחה חייבת להיות רלוונטית ומחוברת לחיים העכשוויים. החיבורים הללו נעשים באמצעות הכללה, הפשטה, וזיקוק הערכים והמשמעויות אותם רוצים להנגיש למבקרים ולדורי דורות.

[1] Senie, H. F. (2003). A Difference in Kind: Spontaneous Memorials after 9/11. Sculpture – A Publication of International Sculpture Center, September 1. 

[2] https://www.nma.gov.au/audio/uncategorised/september-11-museums-spontaneous-memorial-history