אתגרי ההמסרה בעוטף #4 ולרגל יום ירושלים: מה ניתן ללמוד ממקרה גבעת התחמושת

לרגל יום ירושלים, חשבתי שייתכן ויש לנו מה ללמוד מתהליך ההנצחה שהתקיים שם לאחר מלחמת ששת הימים. קרוב לוודאי שנמצא דברים דומים ודברים שונים, ומעניין יהיה להתבונן בתהליך על שלביו מפרספקטיבת הזמן.

מלחמת ששת הימים. מלחמת בזק שבמהלכה שוחררה ירושלים המזרחית. הימים שאחרי המלחמה נחוו באופוריה מלווה בכאב על הנופלים. הכאב הזה מצא לו מקום בהנצחה ספונטאנית. שמואל בהט, במאמרו "הקמת אתר הנצחה בגבעת התחמושת והתפתחות: בין אישי ללאומי"[1], מתאר כי עם שוך הקרבות בירושלים הקימו חבריהם לנשק של הנופלים מצבות מאולתרות באתרי קרבות ברחבי העיר. הם הקימו באופן ספונטאני גלי אבנים במקומות בהם התרחשו הקרבות ונהרגו לוחמים, והם היווו עדות המקפיאה את הזמן ההיסטורי, ומחברת תודעתית את העבר להווה.

זמן קצר אחר כך, ואינני יודעת אם מדובר בחודשים או בשנה, הוחלפו מצבות אלו במצבות חדשות ואחידות, שנבנו מגלי אבנים ומעליהם לוח שיש גדול שחרותים בו שמות החללים. התהליך הזה דומה למה שמתרחש השנה בעקבות אסון ה-7 באוקטובר, הן בחניון "רעים" והן לאורך כביש 232. גלי אבנים זמניים מוחלפים במצבות אבן, במעין השלמה שאת הכאב הזה יהיה צורך לשאת שנים רבות.

ובחזרה לירושלים שאחרי מלחמת ששת הימים. גלי אבנים היו פזורים ברחבי העיר, כולל בגבעת התחמושת שהיא תהיה מוקד ההתבוננות שלנו,. נתמקד בגבעה הזו כיוון שבסופו של דבר האתר הפך להיות אתר ההנצחה הכולל והרשמי של הקרבות שנערכו בירושלים כולה במלחמת ששת הימים.

הקרב על גבעת התחמושת התקיים בלילה שבין 5 ל-6 ביוני 1967. מדובר בקרב קשה שהתחולל בין חיילינו מגדוד 66 לבין חיילי הלגיון הירדני, בשל מערך מבוצר של תעלות מבוטנות ובונקרים. כמה ימים לאחר תום הקרבות הוצבו בגבעה שני גלי אבנים: אחד לזכר לוחמי גדוד 66 שנהרגו בקרב, שהוקם בעת מסדר סיום הלחימה, ואחד לזכר החיילים הירדנים שנקברו במקום.

הגלעד הזמני הספונטני לחיילים שנהרגו בגבעת התחמושת על הגבעה החשופה 1967. ויקיפדיה.

בתאריך 12.5.68 התקבלה החלטת ממשלה על ציון "יום ירושלים" וקיום הטקס הממלכתי בגבעת התחמושת. לקראת יום השנה למלחמה, הוקמה בראש הגבעה האנדרטה לחללי גדוד 66 , במקום הגלעד הזמני. על גבי לוח שיש פשוט, מתחת לסמל היחידה, נכתבו בסדר אלפביתי, באופן אחיד וללא ציון דרגה, שמותיהם של 36 הנופלים במלחמת ששת הימים מגדוד 66. בתחתית הלוח נכתב: "הם נפלו בקרב פנים-אל-פנים לכיבוש בית הספר לשוטרים, גבעת התחמושת ואזור 'אמבסדור'. יצרו בסיס להסתערות על רכס הר הצופים והעיר העתיקה והשתתפו בשחרורם."

במקביל, נוסדה אגודה של נציגים של המשפחות שכולות ושל הלוחמים שפעלה יחד עם ארגון בני המשפחות השכולות, כדי להקים במקום אתר הנצחה ומוזיאון שינציח את הקרב ואת  הנופלים בו.

רק בשנת 1972, ביום השנה החמישי לקרבות, הגבעה הוכרזה כאתר הנצחה מרכזי לכל שלוש החטיבות שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים. במקום ניטעו 183 עצי זית, כמספר הנופלים מכל החילות בחזית ירושלים[2]. בכך בעצם הפכה גבעת התחמושת לאתר הנצחה מרכזי, לא רק לקרב שהתקיים עליה ובתעלותיה, אלא גם לשאר הקרבות שהתרחשו בירושלים במלחמת ששת הימים.

בשנת 1978, תשע שנים לאחר שוך הקרבות, נחנך המוזיאון בראש הגבעה, שהתייחס לכל הקרבות הללו, כולל התייחסות לחילות נוספים, שריון ואוויר, אם כי במידה מועטה.

במשך השנים הוקמו בגבעה אנדרטאות נוספות לחללי גדוד 66 שנפלו לאחר מלחמת ששת הימים: אנדרטה לחללי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה (שנת 1998), ואנדרטת זיכרון ללוחם היהודי לדורותיו (שנת 2000, כחלק מתהליך חיבור של יהדות התפוצות. כמו כן, בשנת 2013 הוקם בה המכון למנהיגות [3].

אז מה אפשר ללמוד ממקרה גבעת התחמושת להנצחה בעוטף?

ראשית, שיש תהליכים טבעיים שלוקחים זמן. אין מקום להאיץ בהם וצריך לתת להם להתקיים במלואם. ההנצחה הספונטאנית, המתבטאת בגלי האבנים ובשלטים, היא צורך חזק ושלב ראשוני בזיכרון האישי והקולקטיבי.

שנית, שגם אחרי מלחמת ששת הימים היו יוזמות שונות להנצחה על ידי גופים שונים, והחלו דיונים על שילוב הממוסד עם הספונטני ועל יצירת אתר ממלכתי. הדיונים הללו ארכו גם אז מספר שנים.

ולבסוף, מה שהתרחש בגבעה במשך השנים הראה על מגמה של קולקטיביזם, כאשר ההנצחה הפרטית התאחדה עם ההנצחה הממלכתית והפכה להיות חלק ממנה. ייתכן והתופעה הזו נובעת מההבנה שהשכול בישראל הוא לאומי, מעבר לכל דיון פוליטי, ולכן אינו ניתן להפרטה.

הצטרפות הזיכרון האישי למרחב הלאומי, כמו במקרה גבעת התחמושת, הוא הנותן לשכול מעמד ממלכתי ומשמעות בקנה מידה היסטורי.

[1] בהט, ש. (2022). הקמת אתר ההנצחה בגבעת התחמושת והתפתחותו: בין אישי ללאומי

קתדרה 180, טבת תשפ"ב, עמ' 145 – 168.

[2] שמיר, א. (1996). הנצחה וזיכרון. עם עובד: תל-אביב.

[3] חץ, ח. (2021). זיכרון פרטי וזיכרון לאומי: ייצוגי זיכרון בגבעת התחמושת. דברים, 13, 289-316.