אתגרי ההמסרה בעוטף #5: הפן האישי והפן הקולקטיבי

בהמסרה של מרחב תקומה צפויים להתקיים צירי תוכן רבים. ההתרחשויות ביישובים, גבורתם של כוחות הביטחון (השוטרים והחיילים), אירוע מסיבת הנובה, מעשי הגבורה האזרחית של משתתפי המסיבה ושל תושבי ביישובים הסמוכים שבאו לחלץ וחרפו נפשם, וכמובן, ההתגייסות האזרחית העצומה והבלתי נתפסת של העורף שבאה בעקבות האירועים. השאלה העולה היא, מהו מקומו של היחיד ומהו מקומו של הקולקטיב בסיפור ההנצחה ובמעשה ההמסרה? כל משפחה רוצה להנציח את היקר לה. את הסיפור האישי, האדם שמאחורי הפנים, החיים שאבדו. אלו באים לידי ביטוי בצורה חזקה בהנצחה הספונטאנית. לאמיתו של דבר, ההנצחה המיידית היא תמיד אישית, ועוסקת באנשים היקרים ובגעגוע. ההנצחה מבטאת את השלבים הראשונים של האבל והאובדן, באה ממקום אישי ועוסקת אך ורק באדם הפרטי.

כאשר מתחילים הדיונים על ההנצחה הזמנית והקבועה, עולה השאלה של חיבור ואיזון בהמסרה בין הפן הפרטי ובין הפן הקולקטיבי. בפני מתכנני ההמסרה עומדת השאלה: איזה מבין הסיפורים לספר? מצד אחד, לא ניתן להציג את הסיפורים של כולם, ומצד שני לא ניתן לתעדף בין הסיפורים הפרטיים. האם סיפור של אחד חשוב יותר מסיפור של אחר? זוהי שאלה קשה, כיוון שההמסרה כאן היא זו שיוצרת את עוצמת ההנצחה ואת מידת הזיכרון.

נזכור, שההנצחה הזמנית צריכה לתת מענה רגשי אשר נרטיבית ייראה בעיקר את האינדבידואל, את הקורבנות, הניצולים והמחלצים. כמו בהנצחה הספונטאנית, גם בהנצחה הזמנית, הסיפור האישי הוא הדבר. קשה ואולי לא ראוי לתעדף בין הסיפורים הפרטיים, ולכן יש לתת מקום לכולם. היום אפשר לעשות זאת באמצעות פלטפורמות דיגיטליות המבוססות על ארכיון דיגיטלי המכיל תמונות, עדויות וסיפורים. 

בהנצחה הזמנית אפשר להתחיל ולהציע נגיעות מהפן הקולקטיבי על ידי תצוגה של שרידים. אלה יעוררו במבקרים ישראלים זיכרונות ורגשות מאותו היום, ויתנו פרספקטיבה כוללת למבקרים שאינם מישראל. השרידים הם למעשה הנבטה של הפן הקולקטיבי בהנצחה הזמנית, אשר יפותח בהנצחה הקבועה.

בהמסרה בהנצחה הקבועה הסיפור הקולקטיבי הוא נצרך ומקבל מקום של כבוד. על פי שמיר, קיים צורך של משפחות הנופלים להנכיח את העניין הלאומי הכללי באירוע. זהו צורך אישי להיות חלק מאירוע לאומי[1].

כיצד מגשרים בין הסיפור הכללי ולסיפור האישי?

באתר ההנצחה והמוזיאון של אירועי 9/11 במנהטן עשו הפרדה בין הסיפור ההיסטורי הקולקטיבי לבין הסיפורים האישיים. התערוכה ההיסטורית הקולקטיבית מציגה את סיפורו של אסון ה- 11 בספטמבר באמצעות חפצים, תמונות, עדויות בגוף ראשון והקלטות אודיו ווידאו בארכיון. התערוכה בנויה משלושה חלקים המייצגים פרקי זמן שונים: אירועי היום; לפני אותו היום, ההקשר ההיסטורי של הפיגוע; ואחרי 11 בספטמבר, המתייחס לתוצאות המיידיות וההשלכות המתמשכות של פיגועי הטרור.

התערוכה האישית היא תצוגת הנצחה של הסיפורים האישיים. מדובר בתערוכת זיכרון המכבדת את 2,977 האנשים שנהרגו כתוצאה מהתקפות הטרור ב-11 בספטמבר 2001, באתר זה וכן בפנטגון ובפנסילבניה.

מצגת מהרצפה עד התקרה של תצלומי דיוקן של כל ההרוגים מקיפה את המבקרים כשהם נכנסים לגלריה. החדר הפנימי של הגלריה מספק מרחב אינטימי יותר להיזכרות. פרופילים של קורבנות מוקרנים על קירות החדר יחד עם תמונות אישיות מהחיים שלפני האסון, וזיכרונות מוקלטים שהשאירו בני משפחה, חברים ועמיתים. 

זוהי דוגמה לכך שבהנצחה הקבועה יש מקום להפריד בין הסיפור הקולקטיבי ההיסטורי שיוצג במוזיאון, לבין הסיפורים האישיים שיוצגו בהנצחה. שני אלה יכולים להיות סמוכים, כמו באתר 9/11 במנהטן, אבל ההפרדה ביניהם היא ברורה: סיפור קולקטיבי מול סיפור אישי.

באתר גבעת התחמושת בירושלים התרחש תהליך שונה. שם היתה אמנם הנצחה ספונטאנית מיד בתום הקרבות של מלחמת ששת הימים, ולאחר מכן שנה הסדרה של אנדרטה לחללי גדוד 66  עם שמות כל הנופלים. רק כעשור לאחר המלחמה נחנך במקום מוזיאון הכולל אתר פתוח אותנטי המשמר את התעלות והבונקרים, ותצוגה בחלל בנוי המתארת את מהלך הקרבות בירושלים. התצוגה כללה דפי זיכרון של הנופלים, וכן מכתבים, שירים, פסלים וציורים משל הנופלים. ב-2017 שונתה התצוגה כך שהיא מבוססת על סיפורים אישיים של החיים שהיו לפני המלחמה. הסיפורים אמורים להסביר מאיפה מגיעות הגבורה, הדבקות במשימה והערבות ההדדית. התצוגה כוללת גם תיבות הנצחה ובהן תצוגה של פריטים אישיים של הנופלים שאינם קשורים למלחמה (שעון, מצלמה, אולר, מדליות, מכתבים וכדומה) ומסכי מגע דרכם ניתן להגיע לפרטים אישיים ולסרטונים אודות חיי הלוחמים.

אם באתר 9/11 קיימת הפרדה בין האישי לקולקטיבי, הרי שבאתר גבעת התחמושת יש התפתחות עם השנים של מעבר מהסיפור הקולקטיבי אל הסיפורים האישיים והדגשת החיים שקדמו לאירוע.

ניתן לומר, כי בפרספקטיבת הזמן ניתן לראות את הרעיון הכללי הקולקטיבי דרך הסיפורים האישיים. המבקרים פוגשים את הפרט ורואים את הכלל. זה נכון גם בהפרדה בין השניים, כפי שנעשית באתר 9/11, וגם בשילוב בין השניים, כפי שנעשה באתר גבעת התחמושת.

את הסיפור הכללי הקולקטיבי אפשר לראות גם דרך מיקום האירוע ברצף היסטורי. התבוננות על מה שקרה מתוך חיבור למה שהיה בעבר ולמה שקרה לאחר מכן. החיבור לעבר יכול להיות חיבור לעבר הקרוב, לרקע ולנסיבות לאסון וגם, ובעיקר, חיבור להיסטוריה ארוכת השנים של המקום. מעשי הגבורה והמורשת של הנגב המערבי במאה השנים האחרונות, יעטפו את אירועי ה-7 באוקטובר במעטפת היסטורית שתיתן ראיה רחבה וחיבור לזהות מקום.

סיפור קולקטיבי איננו רק מספרים ונתונים כלליים על אירוע האסון, אלא כולל מבט אחורה לעבר ההיסטוריה של המקום, ומבט קדימה לשיקום היחיד והחברה.

[1] שמיר, א'. ( 1996). הנצחה וזכרון : דרכה של החברה הישראלית בעיצוב נופי הזכרון. תל-אביב: עם עובד.